אא''כ הפקיר. לעניים ולעשירים כדין הפקר והפקר פטור מן המעשר:

מתני' ר' אליעזר אומר זכה לו. פלוגתא דר''א ורבנן בעשיר שלקט את הפאה כדי לזכות בה לעני דר''א סבר אמרינן תרי מיגו חדא מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה ומיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ורבנן סברי חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן אבל מעני לעני ד''ה זכה לו והלכה כחכמים:

הלקט והשכחה והפאה של נכרי. שהפריש והואיל ואין הנכרי חייב בלקט ושכחה ופיאה הוו להו כשאר תבואה של נכרי וחייב במעשרות וקסבר האי תנא דאין קנין לנכרי בא''י להפקיע מן המעשרות ובגמ' מפרשינן לה:

ר' יהושע בן לוי. כדאמרן:

דתנינן תמן. בפ''ק דב''מ הלכה ה' מציאת בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהן וא''ר יוחנן התם עלה דדוקא בשאינן טפולין לאביהם שאינם סמוכים על שלתנו אבל אם היו סמוכים על שלחנו מציאתן שלו ואע''פ שגדולים הן אלמא דמזכה הוא לאביו בהגבהה שלו:

ר' לעזר לחבירו. כלומר מה דס''ל לר' אלעזר בדין זיכה במציאה לחבירו כדאמר לקמן ור' יוחנן וכו' כולהו אמרי דבר אחד.

ומתני' דר''ע. וכן הוא בפ''ג דחלה וסיומא דמילתא היא כלומר ומוקמינן לרישא דמתני' הקדיש קמה כר''ע דשמעינן ליה דאמר אחר שליש הראשון אתה מהלך כדאמר לקמן בשדה עכו''ם וה''ה נמי לענין הקדש והלכך הך סיפא דהכא נמי במחוברין איירי ואחר שליש כדאמרן:

דאתפלגון. דאשכחן דפליגי בהא ר''ע ורבנן:

שדה שהביאה שליש לפני עכו''ם. כשהיתה ביד העכו''ם הביאה שליש ואח''כ לקחה ממנו ישראל:

ר''ע אומר פטור. אף התוספת שניתובף ביד ישראל פטור מן הפאה ומן המעשרות וחכמים מחייבין בתוספת שהוסיפה ביד הישראל:

מאי כדון. מסקנא דמילתא היא כלומר והשתא היכי מוקמינן להמתני' אם בשהביאה שליש ביד הקדש או לא. וה''ג כמו שגורס בפ''ג דחלה בהלכה ג'. תפתר או כר''ע במחלוקת או כדברי הכל בקוצר מיד. כלומר או דמוקמינן להמתני' במחלוקת ובשהביאה שליש ביד הגזבר או לא תליא מילתא וכר''ע דאמר אחר השליש אתה מהלך והיינו לר' בא דמפרש דסיפא דמתני' דהכא במחוברין איירי והולכין אחר שליש וא''כ מוקי לרישא דמתני' ג''כ בגוונא דהולכין אחר שליש ואתייא כר''ע:

או כדברי הכל בקוצר מיד. כלומר או דמפרשינן. להרישא דמתני' דלאו בהבאת שליש ביד הקדש עסקינן אלא בקמה גמורה ועומדת ליקצר מיד עסקינן. ולד''ה בקצירה תליא מילתא שאם הקדיש קמה העומדת ליקצר וקצרה הגזבר אפי' מיד ואח''כ פדאה פטורה מן הפאה דבשעת הקצירה של הקדש היתה ואם פדאה כשהיא קמה חייבת ובהא כ''ע מודו והשתא סיפא דמתני' כיוצא בו וכו' נמי לאו מוכרחא היא לאוקמי בפירות מחוברין ובהו בהבאת שליש תליא מילתא לענין מעשר לכ''ע אלא דאיכא למימר דבפירות תלושין מיירי הכא ובגמר מלאכה והיינו מירוח תליא מילתא וזהו כחברייא דקאמרי סתם אחת למירוח ואחת לשליש ולדידהו איכא לאוקמי דמתני' דהכא בלמירוח איירי ורישא וסיפא כדברי הכל אתיא:

מאחר שהוא ראוי ליטול. לעצמו זכה נמי לחבריה:

גמ' בבעל הבית עשיר נחלקו וכו' כדפרישית במתני':

ר' יהושע בן לוי. כדאמרן:

דתנינן תמן. בפ''ק דב''מ הלכה ה' מציאת בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהן וא''ר יוחנן התם עלה דדוקא בשאינן טפולין לאביהם שאינם סמוכים על שלתנו אבל אם היו סמוכים על שלחנו מציאתן שלו ואע''פ שגדולים הן אלמא דמזכה הוא לאביו בהגבהה שלו:

ר' לעזר לחבירו. כלומר מה דס''ל לר' אלעזר בדין זיכה במציאה לחבירו כדאמר לקמן ור' יוחנן וכו' כולהו אמרי דבר אחד.

ומתני' דר''ע. וכן הוא בפ''ג דחלה וסיומא דמילתא היא כלומר ומוקמינן לרישא דמתני' הקדיש קמה כר''ע דשמעינן ליה דאמר אחר שליש הראשון אתה מהלך כדאמר לקמן בשדה עכו''ם וה''ה נמי לענין הקדש והלכך הך סיפא דהכא נמי במחוברין איירי ואחר שליש כדאמרן:

דאתפלגון. דאשכחן דפליגי בהא ר''ע ורבנן:

שדה שהביאה שליש לפני עכו''ם. כשהיתה ביד העכו''ם הביאה שליש ואח''כ לקחה ממנו ישראל:

ר''ע אומר פטור. אף התוספת שניתובף ביד ישראל פטור מן הפאה ומן המעשרות וחכמים מחייבין בתוספת שהוסיפה ביד הישראל:

מאי כדון. מסקנא דמילתא היא כלומר והשתא היכי מוקמינן להמתני' אם בשהביאה שליש ביד הקדש או לא. וה''ג כמו שגורס בפ''ג דחלה בהלכה ג'. תפתר או כר''ע במחלוקת או כדברי הכל בקוצר מיד. כלומר או דמוקמינן להמתני' במחלוקת ובשהביאה שליש ביד הגזבר או לא תליא מילתא וכר''ע דאמר אחר השליש אתה מהלך והיינו לר' בא דמפרש דסיפא דמתני' דהכא במחוברין איירי והולכין אחר שליש וא''כ מוקי לרישא דמתני' ג''כ בגוונא דהולכין אחר שליש ואתייא כר''ע:

או כדברי הכל בקוצר מיד. כלומר או דמפרשינן. להרישא דמתני' דלאו בהבאת שליש ביד הקדש עסקינן אלא בקמה גמורה ועומדת ליקצר מיד עסקינן. ולד''ה בקצירה תליא מילתא שאם הקדיש קמה העומדת ליקצר וקצרה הגזבר אפי' מיד ואח''כ פדאה פטורה מן הפאה דבשעת הקצירה של הקדש היתה ואם פדאה כשהיא קמה חייבת ובהא כ''ע מודו והשתא סיפא דמתני' כיוצא בו וכו' נמי לאו מוכרחא היא לאוקמי בפירות מחוברין ובהו בהבאת שליש תליא מילתא לענין מעשר לכ''ע אלא דאיכא למימר דבפירות תלושין מיירי הכא ובגמר מלאכה והיינו מירוח תליא מילתא וזהו כחברייא דקאמרי סתם אחת למירוח ואחת לשליש ולדידהו איכא לאוקמי דמתני' דהכא בלמירוח איירי ורישא וסיפא כדברי הכל אתיא:

ר' יעקב בשם ר' יסא מקשי. על זה דמייתי להא דבעי ר''ל על הברייתא ולהשמיענו מכלל דבריו דס''ל דלא קנה חבירו ומה צורכה לההיא דר''ל הא בפירוש אמר כן דולא כן שמיע לן מהאי פלוגתא דפליגי ר''י ור''ל בהדיא כדמסיק ר' יעקב למילתי':

ר' שמעון בן לקיש בעי. על האי ברייתא הלא הפועל אם רצה לחזור בו חוזר דקיי''ל פועל חוזר אפי' בחצי היום ואת אמר מציאתו של בעה''ב בתמיה הא כאחר דמי וס''ל לר''ל דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו:

מ''ד הראוי ליתן הא ליטול לא. כלומר אבל להאי מ''ד לא בעינן אלא שיהא ראוי ליתן על ידו ולזכות לזה שמזכין על ידו הא ליטול לא בעינן אלא אע''פ שהוא אינו ראוי ליטול אותו הזכות בעצמו אם היו מזכין לו אפ''ה יכול הוא לקבל כדי לזכות לאותו אדם שמזכין על ידו:

מ''ד הראוי ליטול כ''ש ליתן. כלומר דהא ודאי פשיטא היא דאם שיהא הוא ראוי ליטול בעינן מכ''ש שצריך שיהא הוא ראוי ליתן ולזכות אותו דבר למי שמזכין על ידו והאי מילתא דממילא שמעינן לה לא היה צריך להשמיענו אלא משום דהאי מ''ד לא הוי הכי דלא קפיד אלא אחדא והיינו שיהא ראוי ליתן הלכך נקט להא אליבא דמ''ד קמא ואע''ג דפשיטותא היא:

וחרנה. ואידך אמר הראוי ליתן זכה ומפרש ואזיל למילתיהו:

חד אמר הראוי ליטול זכה. כלומר שצריך זה הזוכה שיהא גם הוא ראוי ליטול אותו הזכות בעצמו אם היו מזכין לו ואז יכול הוא לקבל כדי לזכות לאדם זה שמזכין עכשיו על ידו:

רבי רדיפא אמר איתפלגון וכו'. האי פלוגתא בעלמא קאי דפליגי במזכה לאדם אחד איזה דבר ע''י אחר והכי פירושא:

מילתיה דריב''ל. דלעיל דמוקי לפלוגתא דמתני' בעשיר דוקא אבל בעני אפי' חכמים מודים דיכול הוא לזכות הפאה לאותו פלוני עני אתיא כמ''ד הראוי ליטול הוא שזוכה לאחרים וכדלעיל:

בשהיה פרנס. ר''ע גבאי עניים היה וכיון שכן ידו כיד העניים הוא. ויכול הוא לקבל בשביל העניים:

ואפי' תימא. והדר קאמר דלא היא דאפ''ת לאחר שהעשיר:

פתר לה. האי מ''ד דעד שלא העשיר ר''ע היה המעשה שהרי בתחילתו עני היה:

ור''ע ראוי הוא ליטול. בתמיה וכי ר''ע שהיה עשיר ראוי הוא ליטול מעשר עני ואפ''ה זיכה על ידו לעניים וקשיא למ''ד ראוי ליטול בעינן:

דתנינן תמן. בפ''ה דמע''ש וגרסינן נמי לכולה דהאי מילתא שם. מעשה בר''ג והזקנים שהיו באים בספינה אר''ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו. זה מעשר ראשון ור' יהושע היה לוי. עישור אחר שאני עתיד למוד. וזהו מעשר עני. נתון לעקיבא בן יוסף שיזכה בו לעניים וכו'.

הא מתניתא פליגא על מ''ד הראוי ליטול זכה. כצ''ל וטעות דמוכח הוא:

פתר לה לצדדין. כלומר דמשני דהאי מ''ד פתר לה להאי מתני' דפ''ב דגיטין לצדדין. רישא תן גט זה לאשתי בבן חורין מיירי וסיפא שטר שחרור זה לעבדי בעבד מיירי וכדאמרן דהואיל וראוי ליטול הוא אם רבו שלו נותן לו גט שחרור מקבל הוא וזוכה לעצמו להיות בן חורין יכול הוא ג''כ לקבל מיד רבו של זה העבד ולזכות לו להיות בן חורין:

והעבד ראוי הוא להוליך את הגט. בתמיה מסקנת הקושיא היא ולא מייתי להאי מתני' דהתקבל וכו' אלא כדי לחזק הקושיא וכלומר דהא ודאי האי מתני' דהתקבל ע''כ לא מיירי אלא בבן חורין דהא עבד אין ראוי להולכה הוא דאינו בתורת שליחות וכיון שכן רישא דהתם התקבל גט זה לאשתי נמי לאו בעבד מיירי דאין ראוי ג''כ לקבל גט אשה וממילא נמי מתני' דתן גט זה לאשתי דמוקי האי ש''ס התם דזכה קאמר לו ודאי בבן חורין מיירי כמו מתני' דהתקבל וקשיא לן הסיפא שטר שחרור זה לעבדי להאי מ''ד דראוי ליטול בעינן והא בן חורין אינו ראוי ליטול שטר שחרור והיכי מזכה הוא שטר שחרור לעבד:

ותנינן התקבל גט זה לאשתי וכו' אם רצה לחזור יחזור כצ''ל. כדתנן ריש פ''ו דגיטין:

ושטר שחרור זה לעבדי שכן הוא ראוי לקבל שטר שחרורו. וכן בשטר שחרור אע''ג דאינו בר קבלה לשטר שחרור לעצמו דלא שייך בבן חורין מ''מ הואיל ומצינו לזה בעבד שהרי העבד ראוי הוא לקבל שטר שחרור מיד רבו דקי''ל דגטו וידו באין כאחד וא''כ מכיון דבר קבלה הוא בשטר שחרור יכול הוא להיות ג''כ שליח לעבד אחר ולקבל מיד רבו של חבירו גט שחרור לחבירו כדאמרינן פ''ב דגיטין הלכהו' וכן בפ''ק דקידושין נראין הדברים שיקבל גט שחרור מיד רבו של חבירו לחבירו ואל יקבל גט אשה והשתא אי משום בבא דרישא לחוד תן גט זה לאשתי לא הוה קשיא להאי מ''ד דראוי לטול בעינן דשפיר ראוי הוא ליטול כדאמרן דראוי הוא לקבל גט בתו ובבן חורין מיירי כפשטה דהאי מתני' וכן אי משום בבא דסיפא לחוד שטר שחרור זה לעבדי נמי לא הוה קשיא דהוה מצינן לאוקמי בעבד וראוי הוא ליטול כדאמרן שהרי מקבל הוא גט שחרורו מיד רבו ולפיכך יכול להיות ג''כ שליח לעבד אחר מיד רבו של האחר אלא דהא קשיא לן דכיון דרשא דהאי מתני' לא מצינן לאוקמי בעבד דהרי לא שייך הוא בשליחות גט לאשה אלא ודאי בבן חורין מיירי וא''כ ק''ל הסיפא וכדמסיק להקושיא:

תן גט זה לאשתי שכן ראוי לקבל גט בתו. כלומר הניחא להא דאמרינן שמזכה ע''י אדם אחר גט לאשתו ואע''ג דבעינן שהזוכה הזה ראוי הוא ליטול אותו הזכות אם היו מזכין לו לעצמו ומה שייך ראוי ליטול לגביה בגט אפ''ה הא לא קשיא שכן מצינו דשייך בו ג''כ ראוי ליטול שהרי אדם מקבל גט בתו וע''י כך היא מגורשת כדתנן בפ''ו דגיטין נערה מאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה וכיון דשייך הוא מיהת בקבלת הגט ראוי הוא ליטול קרינן ביה ויכול הוא להיות שליח ולקבל גט לאשה מיד בעלה.

מתני' פליגא על מ''ד הראוי ליטול זכה. לדידיה שצריך שיהא ג''כ ראוי ליטול אותו הזכות קשיא עליה האי מתני' דפ''ק דגיטין דתנינן האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר''מ וחכ''א בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין לו לאדם שלא בפניו וכו' ומפרש לה התם דפלוגתייהו בענין החזרה אם זכות הוא לעבד או חובה היא לו במה שיצא לחירות ומיהת שמעינן דכל זמן דאינו חוזר בו יכול הוא לזכות לגט אשה ולשטר שחרור לעבד ע''י אחר לכ''ע והשתא מקשינן מינה להאי מ''ד: